רציתי לכתוב מתכון לאמפנדס כמו שאכלנו בארגנטינה, אבל לא הצלחתי לגשת ישר למתכון. תוך כדי שיטוט בתמונות של האמפנדס, צפיתי בעוד תמונות וסרטונים מהטיול והחלטתי שזה חייב להיות פוסט בבלוג, גם בשבילי כדי לשמר את הזכרונות וגם למי שיחליט לטייל בארגנטינה המדהימה. אפשר לדלג ישירות למתכון למטה או לחוות ממש ממש קמצוץ מהטיול והחוויה שלנו בארגנטינה הבלתי נשכחת.

אזזז הכול התחיל ברגע אחד של החלטה ספונטנית (אבל כזו שהתבשלה בפנים הרבה זמן) – עוזבים הכול ויוצאים ל"טיול הגדול". בלי לדפוק חשבון לגיל, לשגרה או למחויבויות, ארזנו מזוודות ויצאנו למסע בלתי נשכח בארגנטינה. במשך חודש וחצי מטורפים חרשנו את המדינה המדהימה הזו. למעשה היינו אמורים להיות שם חודש, אבל המלחמה עם איראן וביטולי הטיסות השאירו אותנו עוד שבועיים והיינו נשארים עוד כמה חודשים בכייף.

הטיול שעשינו ממש על קצה המזלג – 3/2/26 – 11/3/26

בואנוס איירס

נחתנו בבואנוס איירס. הדרך מהשדה לדירה ששכרנו לימים הראשונים הייתה הלם מוחלט. הכל נראה לנו כל כך מיושן ממש כמו ישראל לפני 30-40 שנה וביומיים הראשונים ממש לא התחברתי ואפילו קצת התבאסתי כי חשבתי שכל הטיול יהיה כזה משעמם אבללל התבדיתי!!!! אחרי יומיים התאהבנו במקום! בשקט, באווירה הנוסטלגית, באווירה המיושנת, באנשים ובתרבות מכניסת האורחים שלהם, באוכל הטעים ובכלל בהכל!

ביקרנו ברחובות הצבעוניים של שכונת לה בוקה המדהימה, שהיא שכונת מצוקה בבואנוס איירס ואכלנו את האמפנדס השני שלנו בטיול שהיה נדיר (הראשון היה במאפייה והיה מאכזב). את האמפנדס בשכונת לה בוקה מוכרים דרך חור בקיר והוא יוצא רותח וכל כך טעיםםם והאווירה באמת מטורפת שאי אפשר לתאר. בשעות היום הרחובות הראשיים (Caminito והרחבה סביב האצטדיון) בטוחים ושוקקים חיים, אבל לה בוקה היא שכונת עוני קשת יום עם אחוזי פשע גבוהים מאוד ולכן מומלץ לבקר בה רק באור יום ולא להתרחק לסמטאות הצדדיות והפנימיות של השכונה לבד. אגב, לה בוקה היא אחד המקומות שבו הומצא ריקוד הטנגו ועד היום כשמסתובבים באזור ה – Caminito יש רקדנים שמזמינים את התיירים ללמוד לרקוד. זה כמובן מופע תיירותי לכל דבר ודרך להתפרנס.

אושוואיה

משם טסנו ליעד הבא – הכי דרומה שאפשר אל אושוואיה, שמכונה גם "סוף העולם" – Fin del Mundo. אושוואיה נמצאת בקצה הדרומי ביותר של דרום אמריקה, על האי הגדול של "ארץ האש" (Tierra del Fuego). כשעומדים על המזח שלה ומסתכלים דרומה אל עבר תעלת ביגל, היבשה הבאה בתור היא אנטארקטיקה שנמצאת במרחק של כ-1,000 ק"מ בלבד. אושוואיה משמשת כשער היציאה הראשי בעולם למשלחות ולספינות מחקר שיוצאות לאנטארקטיקה. הגענו לאושוואיה בערב וזה הרגיש ממש כמו להיכנס לאיזה סדרה ממאה אחרת. גם המלון שהיינו בו היה כמו לקוח מסדרה של תקופות אחרות.

ביום הראשון מייד כשהגענו, פשוט יצאנו, טיילנו ברגל ואכלנו במסעדת בשרים די תיירותית. בכללי אושוויה מאוד תיירותית והכל מאוד מאוד יקר. למחרת הלכנו לרכבת סוף העולם (El Tren del Fin del Mundo). זה היה נחמד אבל מאוד יקר, מאוד תיירותי ולא שווה את המחיר. במקור, מסילת הרכבת הזו שהוקמה בתחילת המאה ה-20 לא נבנתה עבור תיירים אלא עבור האסירים של בית הכלא המפורסם באושוויה. האסירים הועסקו בעבודות פרך והוסעו ברכבת כל יום מהכלא אל יערות פטגוניה כדי לחטוב עצים להסקה ולבנייה של העיר הצעירה. היום זו רכבת קיטור ציורית, משוחזרת ויפהפייה שנוסעת לכל אורך הקטע האחרון של המסילה המקורית – כ-7 קילומטרים. הרכבת עוברת דרך הנופים המהממים של הפארק הלאומי ארץ האש (Tierra del Fuego). היא עוברת ליד נהרות, מפלים ויערות ובסוף מקבלים הצצה אל "בית הקברות של העצים" שזה אזור שבו ניתן לראות את גזעי העצים הכרותים שהשאירו אחריהם האסירים לפני יותר מ-100 שנה. זה כמו מסע בזמן אבל מאוד תיירותי.

ביום השלישי צעדנו שלוש שעות רק הלוך (חזור עוד שלוש שעות :)) לקרחון מרטיאל שהיינו ממש מוותרים עליו כי לא היה להיט בכלל וסתם הליכה קשה ולא מעניינת. בעיקרון יש שם רכבל שמעלה ומוריד אל הקרחון אבל הוא לא היה פעיל, היה בשיפוצים כך שעלינו את כל המסלול ברגל. מה שמצחיק הוא שלאורך כל הדרך פוגשים אנשים שחוזרים מהקרחון וכולם שואלים אם כדאי להמשיך ויש מה לראות בסוף המסלול, ולמרות שכולם ענו שאין ממש מה לראות, כולנו המשכנו כדי לא לפספס משהו 🙂 ובאמת לא היה מה לראות:)

בדרך לקרחון מרטיאל

ביום הרביעי עשינו את אחת האטרקציות הכי מדהימות שעשינו בטיול –הפלגנו למושבת פינגווינים. נסענו שעתיים במיניבוס עם מדריך שהסביר לאורך כל הדרך קצת על ההסטוריה של המקומות שעברנו דרכם. ראינו בדרך אנשים שחיים בביקתות בתוך יערות בלי חשמל ומים (כן!!) שזה מטורף כשלעצמו. לבסוף, הגענו לסירה שלקחה אותנו לאי שנקרא איסלה מרטיז'ו (Isla Martillo – בעברית "אי הפטיש" בגלל הצורה שלו). אני לעולם לא אשכח את המחזה המטורף שנגלה לי פתאום כשהרמתי את הראש כדי לרדת מהסירה שהפלגנו בה אל האי. זה מחזה בלתי נשכח! פתאום נגלים לך מול העיניים אלפי פינגווינים שחיים להם בשקט ודממה באי משלהם ואנחנו היינו ממש אורחים בבית שלהם. קשה לתאר את החוויה במילים ואפילו בתמונות קשה להעביר את המחזה המטורף הזה. זה באמת היה מדהים! ממש הלכנו ביניהם במשך שעה שלמה, ראינו את התקשורת המדהימה ביניהם וכמובן את ההסברים של המדריך וזאת הייתה חוויה של פעם בחיים.

ביום שלפני האחרון באושוויה, צעדנו שעות ברגל לאחד האגמים הכי יפים שראינו בחיים – לגונה אסמרלדה. לגונה בצבע ירוק-אזמרגד שנראה ממש כמו פילטר של אינסטגרם אבלללל הוא אמיתי לגמרי! הוא נוצר בזכות "קמח קרחונים" (Glacier flour) – חלקיקי סלע דקיקים ביותר שנשחקים על ידי הקרחון שנמצא מעל הלגונה. כשהחלקיקים האלה זורמים למים הם נשארים תלויים בהם ומחזירים את גלי האור הירוקים והכחולים של השמש. ההליכה לשם הייתה אחת המאתגרות ואחת הכי מיוחדות שהיו לנו. בין היתר עוברים דרך יערות של עצי לנגה (Lenga) מכוסים בחזזיות ירוקות, ההרגשה הייתה ממש כמו ללכת במסלול עם אווירה של סיפור אגדות מסתורי. לאורך השביל ראינו המון סכרים מטורפים ועצים כרותים והבנו שזאת העבודה של הבונים הקנדים. הביאו אותם לארץ האש בשנות ה-40 כדי לפתח את תעשיית הפרוות, אבל כיוון שלא היו טורפים טבעיים במקום, הם התרבו בטירוף, הקימו סכרים ששינו את זרימת המים ביער והפכו לחיה הכי שנויה במחלוקת באזור. מצד אחד הם אטרקציה חמודה לתיירים אבל מצד שני הם אסון אקולוגי ליערות. לסיכום – זה היה מסלול לא קשה אבל של כמה שעות עם גשם ושלג בדרך אבל לא היינו מוותרים לרגע על החוויה המטורפת הזאת.

אל קלפטה

מאושוויה טסנו ליעד הבא –אל קלפטה. כבר מהארץ קניתי כרטיסים לשייט שלוקח לקרחונים האדירים של אל קלפטה. עשינו שייט על קטמראן ענקית ולכל אורך השייט ראינו עשרות קרחונים כחולים מדהימים אבל גולת הכותרת היו שלושה קרחונים מטורפים שממש התקרבנו אליהם – קרחון פריטו מורינו (Perito Moreno), קרחון אופסלה (Upsala) וקרחון ספגציני (Spegazzini). הפריטו מורינו (הקרחון המתנפץ) הוא אחד הקרחונים היחידים בעולם שנמצאים במצב של שיווי משקל, כלומר – הוא לא נסוג אלא ממשיך לגדול ולהתקדם בכל יום למרות ההתחממות הגלובלית שממיסה את הקרחונים האחרים. זו חוויה שאי אפשר להעביר בתמונות כי זה באמת גודל עצום ומטורף והצבע שלו מהפנט. יש לו צבע כחול מטורף כי הקרח שלו דחוס כל כך בגלל משקל השלג שהצטבר עליו במשך מאות שנים כך שאין בו בועות אוויר. כשהאור פוגע בו הוא בולע את כל צבעי הקשת ומשקף חזרה רק את הצבע הכחול העמוק והמהפנט הזה. באמת שקשה מאוד להעביר את החוויה המטורפת הזאת דרך תמונות או הסבר.

לוס גלסיארס –  שמורת הקרחונים בדרום ארגנטינה

קרחון ספגציני שמגיע לגובה של 135 מטרים והרוחב שלו נע סביב 1.3 קילומטר

בארילוצ'ה

היעד הבא – בארילוצ'ה המדהימה מאל קלפטה לקחנו טיסת פנים והמשכנו לנופים הגלוייתיים והאגמים של בארילוצ'ה. בברילוצ'ה נקלענו לשלושה ימים של קרנבל שהרגיש ממש כמו יום העצמאות שלנו בימים הטובים שלו. בימת הופעות לאורך כל היום, דוכני אוכל מסורתיים ובערב מתחילה תהלוכת ריקודים עם תלבושות מטורפות שממש מזכירות את הקרנבל בברזיל רק שזה לא תיירותי בכלל אלא ממש אותנטי ומסורתי. הריקוד שלהם נקרא Murga והוא נחשב לריקוד הלאומי של הקרנבל הארגנטינאי. תוך כמה דקות ממש נכנסו לקצב ולאווירה, למדנו את צעדי הריקוד והצטרפנו לחגיגה המטורפת. זאת הייתה חוויה מדהימה ומיוחדת.

עשינו גם את מסלול שבעת האגמים שהוא אחד ממסלולי הנהיגה היפים והמפורסמים ביותר בדרום אמריקה. קטע דרך קסום של כ-110 קילומטרים לאורך כביש 40 (Ruta 40) עם שבעה אגמים מדהימים בדרך. בסוף המסלול מגיעים לעיירה ציורית מטריפה בשם סן מרטין דה לוס אנדס שיושבת ממש על גדות אגם לאקאר (Lago Lácar) שהוא למעשה האגם השביעי והאחרון במסלול.

ביום האחרון שלנו בבארילוצ'ה קיבלנו הודעה שהטיסה שלנו ליעד הבא שלנו (סלטה) בוטלה בגלל שביתה של עובדי הנמל. קיבלנו ניעור קטן שלמרות השלווה והרוגע שחווינו כתיירים, יש להם כנראה את אותן בעיות כלכליות כמו אצלינו ולא הייתה ברירה, הארכנו את השהות בבארילוצ'ה בעוד יום ושינינו את מסלול הטיסה שהיה מתוכנן. לקחנו טיסת לואו -קוסט (כי זה מה שהיה) לקורדובה, ישנו שם לילה במלון מעולה שהיה קרוב לשדה ולמחרת הגענו בשש בבוקר לטיסה. אממה?? הטיסה נדחתה ב – 12 שעות. כן! מצאנו את עצמנו מחוץ לשדה יושבים על הדשא ומחכים שיעבור הזמן עד לטיסה ומתפללים שלא תידחה שוב (היא לא נדחתה:))

סלטה

הגענו בלילה מאוחר לסלטה, ירד מבול ולרגע התבאסתי כי מה גשם עכשיו?? אבל מסתבר שמזג האוויר באזור הזה הפכפך- יכול להיות קר וגשום בלילה, ואז בבוקר ובצהריים הטמפרטורה מטפסת ונעשה חם בטירוף. אז למרות גשם הזלעפות שקידם את פנינו בלילה שהגענו, למחרת התעוררנו ליום שמשי מהמם ולאחת העיירות הכי מדהימות ומיוחדות בארגנטינה. פה גם שכרנו רכב לשלושה ימים ונסענו לעיירות אנדיניות (התושבים אינדיאנים) בשם פורממרקה, טילקרה ואומוואקה שהיו הבסיס שלנו יציאה למסלולים כמו מדבריות המלח (סאלינס גרנדס) ועוד כמה מקומות מטורפים שנראים כמו ציור או גלויה.

Salta la Linda – סלטה היפה

סלטה נוסדה בשנת 1582 והיא נחשבת לעיר ששמרה הכי טוב בארגנטינה על המבנים שלה מתקופת השלטון הספרדי. מרכז העיר מלא בבתים ישנים שצבועים בצבעי פסטל מהממים ומרפסות מעץ מגולף שנותנים למקום אופי מיוחד ואותנטי בטירוף. גולת הכותרת היא ללא ספק כנסיית סן פרנסיסקו – מבנה ענקי ומטורף בצבעי בורדו וזהב, שהיא פשוט מהפנטת ואי אפשר להפסיק לצלם אותה.

בסלטה גם אכלנו את האמפנדס הכי טעימים שאכלנו בכל הטיול ושם, בגלל שזו הייתה מסעדה מסודרת, אזרתי אומץ וביקשתי מהמלצרית לבדוק לי מה יש בבצק שהופך אותו לכל כך מיוחד. היא חזרה עם פתק קטן ועליו המצרכים שיש בבצק. זהו!! הסוד התגלה ואני כבר בראש מתכננת איך אני משחזרת את המתכון בארץ. אבל לפני האמפנדס אני אשתף כאן על המסלול שעשינו מהרגע שהגענו לסלטה. אני לא יכולה לומר שזה אחד האזורים הכי יפים, כי כל אזור שהיינו בו היה כל כך שונה ואחר וכל אחד מהם יפה בצורה לא הגיונית.

פורממרקה (Purmamarca)

אז כאמור, בסלטה שכרנו רכב ונסענו שלוש שעות לפורממרקה (Purmamarca) שהיא אחת העיירות הכי ציוריות שביקרנו בהן בצפון ארגנטינה. למרות שהיא עיירה קטנטנה שאפשר לחצות ברגל ב-20 דקות, יש לה נוכחות ועוצמה תרבותית שמשאירות חותם עמוק. אני באופן אישי משום מה הרגשתי שם שכאילו הגעתי הביתה. אין לי מושג למה ואולי הייתי שם באחד הגלגולים שלי, אבל זה ממש הרגיש לי מקום מוכר ונעים. העיירה יושבת ממש למרגלות הר "שבעת הצבעים" (Cerro de los Siete Colores) שנראה כאילו מישהו צייר עליו בשכבות מושלמות של ורוד, לבן, חום, ירוק, צהוב, סגול וכתום. הצבעים האלה הם למעשה תוצאה של מינרלים וסוגי סלעים שונים שהצטברו כאן במשך למעלה מ-600 מיליון שנה!

העיירה עצמה שמרה על המראה והתרבות האנדינית האותנטית שלה. הבתים עשויים מלבני בוץ וקש, הרחובות הם רחובות עפר לא סלולים וחלק מגגות הבתים עשויים מעץ קקטוס. הכיכר המרכזית מאוד תוססת לאורך כל היום ומתקיים בה כל יום שוק של דוכני אוכל מסורתי ועבודות יד צבעוניות ואותנטיות. לאורך הרחוב פגשנו נשים אינדיאניות שמכינות במקום טורטיות ממולאות וצלויות על גחלים, שזה אחד הדברים הטעימים שאכלנו בארגנטינה. חוץ מאוכל, יש שם גם דוכנים מטורפים של שטיחים ארוגים בעבודת יד, שלטים צבעוניים, חלילים ומשרוקיות, בגדים שווים מצמר אלפקה ועוד מלא פיצ'יפקס ומזכרות מקומיות.

הגענו לפורממרקה בדיוק בתקופת הקרנבל שלהם שבו הם חוגגים מעל שבוע את אחד האירועים התרבותיים הכי מרגשים והכי יפים שיש. הם נוהגים לצבוע את הפנים בלבן עם אבקת טלק לבנה או קמח. מה שנראה במבט ראשון כמו כאוס מוחלט ומלחמת לכלוך ברחובות הוא למעשה מסורת אנדינית עתיקה ומיוחדת. המקומיים הסבירו לנו שבימי הקרנבל "חוקי היום-יום" מבוטלים והאבקה הלבנה נועדה למחוק את הבדלי המעמדות. ברגע שכולם צבועים בלבן אין עשיר ואין עני, אין מקומי ואין תייר. כולם נראים בדיוק אותו הדבר, כולם שווים וכולם חוגגים יחד.

סלינאס גראנדס (Salinas Grandes)

למחרת נסענו לסלינאס גראנדס (Salinas Grandes) – מדבריות המלח העצומות של ארגנטינה שנחשבות לאחד מפלאי הטבע המצולמים והמרשימים ביותר במדינה ובצדק!! אחרי שנוסעים מפורממרקה ומטפסים בכביש המפותל והמטורף Cuesta de Lipán שמגיע לשיא של 4,170 מטרים, הנוף משתנה בבת אחת – ההרים הצבעוניים נעלמים ובמקומם נגלה לעין מדבר לבן אינסופי, מהפנט ובוהק שמשתרע על פני יותר מ-200 קילומטר. מצד אחד שמיים כחולים לחלוטין ומצד שני אדמת מלח לבנה ובוהקת. אחד המראות הכי יפים במדבר המלח הן בריכות החפירה המלבניות. הסבירו לנו שהמקומיים כורים שם מלח וכשחופרים לעומק מי התהום המלוחים מציפים את הבריכות. השילוב של קרקעית המלח הלבנה עם המים המינרליים יוצר צבע טורקיז מהפנט.

טילקארה

יום למחרת המשכנו ליעד הבא לטילקרה Tilcara שזו הייתה חוויה בפני עצמה. הגענו למקום שכוח אל, ללא כבישים סלולים. הרחובות הם רחובות עפר ואדמה, הבתים בנויים מלבני בוץ עתיקות והתשתיות בסיסיות ביותר. זה הרגיש שהזמן שם עצר מלכת וביום הראשון היינו די בשוק ולא ממש התחברנו. הגענו לשם כדי לצאת למסלול של הר 14 הצבעים – El Hornocal. היינו שם סך הכל 2 לילות ואחרי שנרגענו מההלם הראשוני , יצאנו לטייל בעיירה המאוד קטנה. גם שם היה שוק של אוכל מסורתי ומזכרות מקומיות ומסעדה אחת שהמליץ לי עליה אחד העוקבים שלי באינסטגרם שבאמת הייתה ממש טעימה ואותנטית. שם טעמנו בפעם הראשונה בחיים בשר לאמה שהיה חביב ביותר. בשר לאמה זה הבשר הטיפוסי של האזור, הוא דל שומן ולא רע בכלל אבל גם לא מלהיב במיוחד.

אומאואקה (Humahuaca)

למחרת בבוקר יצאנו לאומאואקה (Humahuaca) שמשם מתחיל המסלול לעבר הר 14 הצבעים. שוב עיירה שנראית כאילו הזמן בה עצר מלכת אבלללל הגענו לאחד ההרים הכי יפים שראינו אי פעם בחיים!!

הדרך להורקאל (הר 14 הצבעים) מאומאואקה הייתה לנו גם סוג של הרפתקה. מטפסים ברכב בכביש עפר מפותל ותלול כשלאורך כל הדרך הנוף פראי לחלוטין. מלא קקטוסים ענקיים שצומחים על ההרים, עדרים של למות, אלפקות ו – ויקוניות שמסתובבות חופשי ממש לצד הדרך. מסביב הכל יבש ופתאום, בסיבוב האחרון – בום! נגלה למולנו רכס הרים ענקי שנראה כמו ציור מטורף של הטבע. משולשים מושלמים בצבעים של ורוד, אדום, סגול, צהוב, ירוק וכתום. זה נראה כל כך מדויק ומשוגע שלא האמנו למראה עיננו. לא הפסקנו לצלם אבל אף תמונה לא באמת הצליחה להעביר את העוצמות והצבעים של הדבר המטורף הזה. הגענו ממש רגע לפני שההר פשוט נעלם, כי כמה דקות אחרי התחיל לרדת שלג, היה קפוא ועננים או ערפל כיסו את כל ההר והוא פשוט נעלם כלא היה. זה היה מראה מדהים וחד פעמי וכשירדנו חזרה למטה מההר קיבלנו שוב את השמש והחמימות הנעימה.

בדרך חזרה לדירה שלנו בטילקרה עברנו דרך מרכז העיירה והיינו פשוט בשוק. הכל היה פתאום מואר באורות צבעוניים, הרחובות היו מלאים באנשים והאווירה הייתה תוססת בטירוף. המקום כאילו התעורר לחיים, כל הברים והמסעדות היו פתוחים, מכל מקום שומעים מוסיקת פולקלור חיה עם נגנים שמנגנים ושרים תוך כדי שהסועדים אוכלים. היה ממש קשה להחליט איפה לאכול את ארוחת הערב, אבל ההחלטה נפלה על מסעדה שהמליץ לי עליה אחד העוקבים שלי באינסטגרם-El Nuevo Progreso.

El Nuevo Progreso היא מסעדת שף מדהימה וידועה מאוד בטילקרה של השפית פלורנסיה רודריגז שזכתה בפרסים נחשבים בארגנטינה. זו מסעדה מאוד אותנטית ועם אווירה מסורתית ממש נעימה ואוכל טעים. הופתענו לקבל בסוף הארוחה ציור עם כל מה שאכלנו. מסתבר שהבעל של השפית הוא אמן והוא יושב ומצייר כל הערב את ההזמנות של הסועדים. בסוף הארוחה, עם קבלת החשבון מקבלים גם את הציור של המנות שאכלנו וזה היה מהמם ומיוחד בעיני.

איגואסו

היעד הבא שלנו היה איגואסו. לפני שאני אספר לכם או יותר נכון אראה לכם את המפלים המטורפים שבשבילם הגענו לאיגואסו, קצת רקע על המקום שהוא מהמם ומסקרן בפני עצמו. השם "איגואסו" מגיע מהשפה של הילידים המקוריים שחיו כאן – בני הגוארני. בשפה שלהם, "אי" זה מים, ו"גואסו" זה גדול, כלומר – מים גדולים. בתכלס, אחרי שמבקרים במפלים המטורפים, אין שם מדויק מהשם הזה.

כשמדברים על מפלי האיגואסו, הדבר הראשון שצריך לדעת זה שהם שייכים לשתי מדינות שונות. המפלים המטורפים האלה יושבים בול על הגבול, מה שאומר שיש להם שני צדדים – הצד הארגנטינאי והצד הברזילאי וכל אחד מהם נותן חוויה אחרת לחלוטין. לא משנה מאיזה צד תבחרו להסתכל עליהם, אתם הולכים למצוא את עצמכם בתוך פארק מטורף, שהוא לא סתם עוד שמורת טבע, אלא ממש בלב הג'ונגל האטלנטי האמיתי. מדובר באחד האזורים הכי ירוקים, לחים ומלאי חיים שיש. בין העצים הענקיים מסתובבים פרפרים בכל צבע אפשרי, תוכים, קופים, וגם מלא חוטמנים חמודיםםם שמסתובבים בין האנשים בלי פחד ומנסים לגנוב להם אוכל.

בני הגוארני חיים באזור הזה כבר מאות שנים ועבורם המפלים הם מקום קדוש עם המון עוצמה. הקהילות שלהם חיות בכפרים קטנים בתוך הג'ונגל וחלקם ממש באזור התיירותי כמו פוארטו איגואסו, ולמרות שהם בעלי הבית המקוריים של האדמה הזו, רובם חיים בעוני קשה. בגלל שהג'ונגל כבר לא יכול לספק להם את כל מה שהם צריכים כמו פעם, הכלכלה שלהם נשענת בעיקר על תיירות ועל מכירת עבודות יד, בעיקר חיות קטנות שהם מגלפים מעץ מקומי כמו קואטי (חוטמן) או טוקן וצמידים צבעוניים.

עבורם זו לא אטרקציה, זו פשוט הדרך של המשפחה לשרוד ולהביא אוכל הביתה. הניגודיות הזו לי אישית הייתה ממש קשה לצפייה והכלה – מצד אחד הטבע הכי מפואר, עשיר ועוצמתי בעולם, ומצד שני הילדים הקטנים האלה, שנולדו לתוך מציאות שבה אין ממש אופציה להיות באמת ילד וצריך להתחיל לעבוד ולעזור למשפחה מהרגע שלומדים ללכת ולדבר.

מפלי האיגואסו – הצד הברזילאי

נחזור לסיבה שלשמה הגענו לאיגואסו המפלים הכי מטורפים שראינו אי פעם! התחלנו עם הצד הברזילאי – זה הצד היותר קצר (חצי יום סוגר לכם את הפינה בקלות). המסלול עצמו הוא בסך הכל שביל אחד מרכזי וארוך של בערך קילומטר וחצי בתוך הג'ונגל, שההליכה בו קלה ונוחה מאוד. עשרות אם לא מאות אם לא אלפי חוטמנים (קואטי) ליוו אותנו כל הדרך. הם חמודים בטירוף, נראים כמו שילוב של דביבון עם אף ארוך וזנב מפוספס. הם מטיילים להם ברחברי הג'ונגל בחבורות ענקיות, אבל אל תיתנו למראה המתוק שלהם להטעות אתכם – הם גנבי אוכל מקצועיים 🙂

היתרון הגדול של הצד הברזילאי, שהוא בנוי כולו על צלע הקניון, בדיוק מול המפלים של הצד הארגנטינאי. זה אומר שלאורך כל ההליכה המפלים פשוט היו פרוסים מולנו כמו גלויה ענקית. כל כמה מטרים יש נקודת תצפית מושלמת לעצור ולהצטלם. השיא של המסלול הוא הגשר שנכנס ממש לתוך המים הסוערים. הגשר הזה מביא אתכם הכי קרוב שיש וממש מול העוצמה המטורפת של "לוע השטן" – מכל הצדדים יש ממש כמו קירות ענקיים של מים נופלים ומלמטה הנהר. בגלל השמש והטיפות של המים נוצרת קשת יפהפייה ובלתי נשכחת ובסוף המסלול מגיעים למעלית זכוכית פנורמית שלוקחת חזרה למעלה

מפלי האיגואסו – הצד הארגנטינאי

למחרת עברנו לצד הארגנטינאי. התחלנו את היום עם חוויה מטורפת שאסור בשום אופן לפספס כאן – השיט בסירות המהירות (ה-"Gran Aventura"). עולים על משאיות ספארי פתוחות שנוסעות עם מדריך/כה לתוך לב הג'ונגל כשכל הדרך המדריכה הסבירה על הצמחייה ועל בעלי החיים שמסביב. בסוף הנסיעה יורדים אל רציף קטן שנמצא על גדת הנהר, מקבלים חליפות הצלה ושקים אטומים כדי להגן על התיקים והמצלמות, עולים על סירות ענקיות ומהירות ויוצאים לדרך. זאת החוויה הכי מטורפת ועוצמתית שעשינו. בהתחלה עוברים ליד המפלים, מראה מדהים כשלעצמו, אבללללללל כמה שידענו לקראת מה אנחנו הולכים, לא באמת הבנו את העוצמה של החוויה המטורפת הזאת כשהסירה נכנסה ממש מתחת למפלים הענקיים ולכמה שניות אי אפשר לנשום או לראות משהו וזה מטורףףףףףףףף ובלתי נשכח!! יצאנו משם נוטפים מים מכף רגל ועד ראש, אבל עם אנרגיות מטורפות וחיוך שלא ירד לנו מהפרצוף כל היום. זו פשוט חוויה שהיא חובה!

משם המשכנו את המסלול למפלים ואין באמת דרך בעולם לתאר את המפלים המטורפים האלה. העוצמה המטורפת של המים שנופלים כמו קירות לבנים ענקיים, זה מראה מהפנט שמשאיר אותך בשוק טוטלי ובלי מילים. אם בצד הברזילאי השקפנו על הנוף כמו על גלויה יפהפייה מרחוק, בצד הארגנטינאי החוויה היא לחלוטין מבפנים. השמורה הזו ענקית וצריך ממש יום שלם כדי לחוות את הכל כמו שצריך. כל השמורה מרושתת בגשרים תלויים ושבילי הליכה שלוקחים הכי קרוב שאפשר אל המים, ממש מעל המפלים, מתחתיהם וביניהם. ההליכה לאורך השבילים והגשרים התלויים בפארק היא חוויה מטורפת והיא הביאה אותנו הכי קרוב שאפשר לעוצמה הזו.

כל הדרך חיפשנו קופים וחיות יער ופתאום לקראת הסוף ראינו משפחה של קופים שעשו לנו במשך שעה שלמה הצגה 🙂

איך אני אוהבת קופים

זאת הייתה חוויה מטורפת! חזרנו חזרה לדירה שלנו באיגואסו ובבוקר התבשרנו שפרצה מלחמה עם איראן. היינו לקראת הימים האחרונים שלנו בארגנטינה וכן לקחנו בחשבון שיש מצב ש"ניתקע" שם ולא נצליח לחזור לארץ בזמן. חזרנו בטיסה לבואנוס איירס שהיה אמור להיות היעד האחרון שלנו לטיול. תכננו להיות שם עוד שלושה ימים, לסגור קצוות של דברים שעוד רצינו לראות ולחזור ארצה. המציאות כמובן הייתה אחרת. כל הטיסות לארץ בוטלו וקיבלנו הודעה מחברת התעופה שהטיסה ממדריד לארץ לא תתקיים ואנחנו יכולים לבחור כל יעד אחר. אחרי לא מעט התלבטויות דחינו את הטיסה ב-10 ימים בתקווה שמשהו ישתנה ונצליח להתקדם לכיוון הארץ. לקחנו דירה מפנקת ושווה בבואנוס איירס והתנהגנו כמו מקומיים. היינו הרבה בדירה, נחנו מהטיול המטורף שעשינו, בישלנו ופשוט נהנינו.

טיגרה

אחרי שמיצינו את המנוחה הקצרה בדירה, נסענו ברכבת מבואנוס איירס לטיגרה – עיירה יפהפייה שיושבת על תעלות מים. השם "טיגרה" (בספרדית: נמר) מגיע מהמתיישבים הראשונים באזור, שנתקלו שם ביגוארים (שכונו בטעות על ידי הספרדים "טיגרס" / נמרים) שהיו מסתובבים באזור הדלתה והביצות.

עשינו שם שיט רגוע בין הבתים הציוריים שעל המים, טיילנו בשוק הססגוני שלה (Puerto de Frutos) ופשוט נהנינו מאווירה שקטה ושונה לחלוטין מהקצב של העיר הגדולה. טיגרה ממוקמת על רשת של תעלות מים, איים קטנים והתפצלויות של הנהר. הייחוד הגדול שלה הוא שאורח החיים של התושבים המקומיים מתנהל כולו על המים שזה מטורף. הבתים בנויים על עמודי עץ גבוהים כדי להתמודד עם גאות והצפות, אין כבישים לחלק גדול מהאיים והמעבר נעשה אך ורק בסירות או באוטובוסים ימיים ("Lanchas") ואפילו דואר, אשפה ואספקה למכולות מגיעים בסירות. יש בה אווירה מטורפת ואני שמחה שהטיול התארך והצלחנו להגיע גם לפה.

הסוד של האמפנדס הארגנטינאי

מבחינתי, הסוד של האמפנדס הארגנטינאיים האמיתיים הוא בבצק. לא משנה כמה המילוי יהיה עסיסי וטעים, יש בבצק שלהם מרקם מיוחד, פריך בטירוף ועלעלי בקטע אחר שאי אפשר לקבל כשמכינים עם חמאה או מרגרינה.

אז כפי שסיפרתי לכם, כשביקרנו בסלטה, אחרי עוד אמפנדה מטורפת שאכלנו במסעדה מקומית, אזרתי אומץ וחיזרתי אחרי המלצרית המתוקה עד שהיא חזרה אליי עם פתק קטן מהמטבח. כשפתחתי את הפתק הכל פתאום התחבר לי – הסוד הגדול של הבצק הארגנטינאי האותנטי הוא שומן בקר (Grasa de Vacuno)! במקום חמאה או רק שמן, השומן מעשיר את הבצק, מעניק לו פריכות מטורפת, טעם עמוק ומרקם שנמס בפה. אל תבהלו, שומן בקר אפשר לקנות מוכן או להכין בבית בקלות: קונים שומן בקר טחון אצל הקצב וממיסים אותו בקלות בסיר (הסבר מפורט מחכה לכם בהמשך הפוסט). ברגע שחזרתי הביתה נכנסתי ישר למטבח, עשיתי כמה ניסיונות עד שהגעתי לדיוק המושלם והתוצאה? אמפנדס שייקחו אתכם בביס אחד ישר לרחובות של ארגנטינה!

אם חשבתם שאמפנדס בארגנטינה הן רק מאפה טעים אז ממש לא! מתברר שלכל מחוז יש חוקים משלו והוויכוח הסוער ביותר הוא האם מותר לשים אפונה באמפנדת בשר? הצפון הקלאסי (סלטה וטוקומאן) רואים באפונה ממש חילול הקודש. מבחינתם אמפנדה אותנטית היא קדושה ומכילה רק בשר, בצל וביצה. באזור האנדים והגבהים (כמו בסלינאס גראנדס) המטבח מושפע מהמטבח הבוליביאני והפרואני השכן שבו שילוב של ירקות כמו אפונה ותפוחי אדמה בתוך מאכלי בשר הוא עניין שבשגרה. הם מוסיפים אפונה טרייה קטנטנה שסופגת את ציר הבשר בבישול, שומרת על המילוי עסיסי בטירוף ומוסיפה מתיקות עדינה שמאזנת את החריף שנלווה לאמפנדה.

אלה האמפנדס הכי טעימים שאכלנו בטיול בארגנטינה (ואכלנו!)

מתכון לאמפנדס בשר כמו שאכלנו בארגנטינה

לפני שמתחילים

• נכנסים לאינסטגרם ועושים לי follow
• בואו תצטרפו לקבוצה שלי בפייסבוק
• יש לי גם טיק טוק
• טיפ חשוב לפני שמתחילים: את המילוי מכינים מראש ומקררים היטב (עדיף אפילו ללילה), כדי שהשומן ייקרש ויהיה קל וכיף לעטוף אותו בבצק.
• אפשר להכין את הבצק והמלית מראש, למלא ולהקפיא עד חודשיים. אין צורך להפשיר לפני הטיגון או האפייה (רק קחו בחשבון שזמן הטיגון והאפייה מתארך טיפה).
• את האמפנדס האלה אתם יכולים לטגן לפי המסורת הצפונית לקריספיות מטורפת, או לאפות בתנור חם מאוד – שתי הדרכים יוצאות מעולות!
• שומן בקר אפשר לקנות מוכן או להכין בבית בקלות: קונים שומן בקר טחון אצל הקצב וממיסים אותו בסיר עד לקבלת נוזל צלול (הסבר מלא מופיע ב"אופן ההכנה").

מצרכים לכמות של כ – 35 יחידות

לפני שמתחילים

1. שומן בקר מזוקק הוא כל הטעם המיוחד של הבצק והמלית. קונים שומן בקר מהקצב ולהכין זה כבר ממש פשוט – כתבתי הכל באופן ההכנה.

מצרכים לבצק

• 500 גרם קמח רגיל (לא קמח לחם)
• 100 גרם שומן בקר מזוקק
• 200 גרם/מ"ל מים חמים
• 1 כפית מלח (כ-10 גרם)

מצרכים למלית

• 100 גרם שומן בקר מזוקק
• 2 בצלים לבנים גדולים קצוצים דק (550 גרם)
• 2 כפיות מלח ים אטלנטי
• 1 כפית פלפל שחור
• 1 כפית כמון
• 2 כפיות פפריקה מתוקה
• 1 כפית צ'ילי מתוק גרוס
• 500 גרם בשר בקר טרי טחון
• 1 כוס ציר בקר
• 1 כף קורנפלור מומסת בכף מים
• 2 תפוחי אדמה בינוניים קלופים וחתוכים לקוביות קטנות קטנות (250 גרם)
• 1 כוס אפונה עדינה (כ – 100 גרם)
• 3 ביצים קשות קצוצות דק
• 1 צרור בצל ירוק (החלק הירוק בלבד) קצוץ דק

להגשה – סלסת עגבניות מסורתית- סלסה פיקנטה

זה רוטב עגבניות חריף, טרי ורענן בטירוף, שנועד לאזן את העושר והשומניות של הבשר.

• 3 עגבניות אדומות, בשלות ועסיסיות (מומלץ עגבניות תמר / מגי)
• 1-2 פלפלים חריפים ירוקים (במקור משתמשים בפלפל Locoto, בארץ פלפל חריף ירוק קצוץ דק-דק עשה עבודה מעולה)
• 1 שן שום קטנה כתושה
• 2 כפות שמן זית
• 1 כף מיץ לימון טרי
• כ – 1/2 כפית מלח (לפי הטעם)
• מעט כוסברה טרייה קצוצה דק דק

אופן הכנה

מכינים שומן בקר מזוקק: שמים בסיר כבד או במחבת רחבה את שומן הבקר הטחון (או קצוץ לקוביות קטנות) על להבה נמוכה-בינונית. מבשלים לאט ומערבבים מדי פעם. תוך כדי הבישול השומן יתחיל להינמס ולהפוך לנוזל צהבהב וצלול, כשהשאריות המוצקות יצופו למעלה או ישקעו לתחתית. כשהשומן נמס לחלוטין מכבים את האש ומניחים לו להתקרר מעט. מסננים את הנוזל דרך חיתול או בד גזה לתוך צנצנת זכוכית נקייה ויבשה כדי להיפטר מכל השאריות המוצקות. מניחים לשומן להתקרר לגמרי בטמפרטורת החדר. תוך כדי הקירור הוא יתייצב ויקבל צבע לבן-שנהב מהמם ומרקם רך. סוגרים את הצנצנת ושומרים במקרר. הוא נשמר מצוין במשך חודשים ארוכים!

מכינים את המלית > טיפ חשוב לעסיסיות: מכינים את המלית מראש ומקררים אותה לגמרי במקרר. כשהשומן והנוזלים נקרשים, קל לעטוף אותם בבצק ובאפייה הם נמסים בחזרה לרוטב עשיר. מבשלים את קוביות תפוחי האדמה בסיר עם מים רותחים ומלח במשך כ-5–7 דקות, עד שהן רכות אבל לא מתפרקות. מסננים ומניחים בצד. מבשלים את האפונה 2 דקות במים רותחים, מסננים ושמים בצד (אני בישלתי את תפוחי האדמה וב – 2 דקות האחרונות הוספתי לסיר את האפונה וסיננתי הכל יחד).

במחבת רחבה או בסיר רחב, ממיסים את השומן ומטגנים את הבצל על אש בינונית רק עד שהוא שקוף ורך. מוסיפים את התבלינים: מלח, פלפל שחור, כמון, פפריקה מתוקה וצ'ילי גרוס ומערבבים. מוסיפים את הבשר הטחון ומערבבים קלות ממש דקה-שתיים ורק עד שהוא משנה את הצבע. לא לייבש אותו! מוסיפים כוס של ציר בקר ומבשלים חצי דקה על להבה בינונית. מוזגים את בלילת הקורנפלור ומערבבים כמה שניות. מורידים מהאש, מוסיפים את האפונה ותפוחי האדמה המבושלים ומערבבים בעדינות. מעבירים את התערובת לתבנית שטוחה, ומכניסים למקרר לשעתיים לפחות ועדיף ללילה שלם. כשהתערובת קרה לחלוטין מפזרים מעל את הבצל הירוק והביצים הקשות הקצוצות ומערבבים בעדינות.

מכינים את הבצק וממלאים: בקערת מיקסר עם וו גיטרה (או בקערה רגילה בלישה ידנית) מניחים את הקמח והמלח ומערבבים. מוסיפים את שומן הבקר המזוקק והמים החמים ולשים במשך כ-5-7 דקות, עד לקבלת בצק אחיד, חלק ונעים למגע. עוטפים את הבצק בניילון נצמד ומניחים לו לנוח בטמפרטורת החדר במשך כ-30 דקות לפני הרידוד. מרדדים את הבצק לעובי של כ-2 מ"מ וקורצים עיגולים בקוטר של כ-12 ס"מ. מניחים כף גדושה מהמלית במרכז כל עיגול. מרטיבים במעט מים את קצוות העיגול ומקפלים לחצי סהר, מהדקים היטב את השוליים כדי שלא ייפתחו. יוצרים את הקיפול המסורתי רפולגה (Repulgue) בצורת צמה מסביב לשוליים. ממשיכים כך עם כל הבצק והמלית עד שמסיימים את המלית. אחרי קריצת העיגולים, אוספים את שאריות הבצק לכדור ומשאירים למנוחה של 10 דקות עטוף בניילון כדי שהגלוטן יירגע. מרדדים שוב וקורצים לעיגולים. בשלב הזה ניתן להניח את כל הכיסונים בתבנית בשכבה אחת ולהקפיא. כשהכיסונים קפואים לחלוטין, ניתן להעביר לשקית זיפלוק ולשמור במקפיא עד חודשיים.

מטגנים או אופים: באזור צפון ארגנטינה נהוג לטגן את המלית בשומן בקר מזוקק שמעניק עומק ועסיסיות מסורתית, אבל לגרסה קלה וזמינה יותר בבית אפשר להשתמש בשמן צמחי רגיל או ליצור שילוב שווה בין השניים. אני ניסיתי את כל הגרסאות והכל היה טעים מאוד. כשמטגנים בשומן בקר, השמן מקבל צבע שחום אחרי סבב טיגון אחד. זה לא אומר שהשמן מקולקל, זה פשוט הצבע של הבשר שמשתחרר לשמן וזה בסדר גמור להמשיך לטגן בו. כדי למנוע הצטברות של טעמי שרוף בסבבים הבאים, מומלץ להוציא מהשמן חלקיקי בצק צפים/שקועים בעזרת כף מחוררת או מסננת קטנה ממתכת בין סבב לסבב. חשוב: מטגנים בשמן עמוק בכל פעם 5-6 אמפנדס על 180-190 מעלות. הטיגון הוא מהיר יחסית, חום השמן חשוב מאוד כיוון שהמלית מוכנה, הבצק דק ואנחנו רוצים אותו קריספי ולא ספוג בשמן.

אפייה: מחממים תנור לטמפרטורה המקסימלית – 230-250 מעלות. אופים כ- 12-14 דקות בלבד, עד שהבצק מזהיב והשוליים שחומים קלות.

מכינים את הסלסה ומגישים: מגררים את העגבניות בפומפייה, קוצצים את הפלפל החריף לקוביות קטנות וזעירות כמה שאפשר ומוסיפים לעגבניות. מוסיפים את השום הכתוש, השמן, הלימון והמלח. משאירים את הרוטב למנוחה של חצי שעה במקרר לספיגת הטעמים. לפני ההגשה מוסיפים את הכוסברה הקצוצה דק דק, מערבבים ומגישים בצלוחית ליד האמפנדס. בארגנטינה לא שופכים את הרוטב מעל הכל, אלא מניחים קערית במרכז השולחן, נוגסים ביס ראשון באמפנדה הלוהטת ועם כפית קטנה יוצקים מעט מרוטב העגבניות הקר ישירות לתוך הפתח שנפתח בבצק. השילוב בין המילוי הלוהט והעסיסי לבין הטעמים של הקר-חמוץ-חריף של הרוטב הוא פשוט מטורף וכל כך חכם!

לסיכום

אני מקווה שנהניתם לטייל איתנו בין הנופים המטורפים של ארגנטינה, להרגיש קצת מהאווירה והזיכרונות המופלאים שצברנו במסע הזה, וכמובן לגלות יחד את הסודות הקטנים שהופכים את האמפנדס האלה לכל כך מיוחדים! המטבח הארגנטינאי מלא בנשמה, נדיבות ופשטות כובשת לב והמתכון הזה הוא הדרך שלי לחלוק איתכם חלק קטן מהחוויה של הטיול שלנו.

שיהיה בתיאבון ובאהבה ענקית,

יהודית 🤍